ביום הזכרון העצוב הזה, פרופ' אסא כשר, פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה וחתן פרס ישראל , אב שכול בעצמו, מזכיר לנו שאנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו האם המנהיגים שלנו שולחים את בנינו ובנותינו למלחמת אין ברירה או שיש ברירה ואנחנו חייבים לדאוג שחיילינו לא ימותו לשווא. טקסט הפרק המלא: חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא. במלחמה נופלים חיילים ולפעמים נוצרת הרגשה שחיילים נופלים לשווא. אין הרגשה איומה יותר מן ההרגשה הזאת. לא רק שהחייל נספה ואיננו עוד בין החיים אלא גם למותו לא הייתה משמעות. חיילים מבצעים משימות, חלקן מסוכנות. בוודאי שחייל שנהרג תוך כדי ביצוע המשימה שלו לא נהרג לשווא. הוא נהרג כשהוא משרת את המטרה, כשהוא משרת את הערכים שהמלחמה הזאת באה לבטא. אבל לפעמים יכול להיות שלא ברור לשם מה נלחמים בכלל, עדיין יכול להיות שהחייל לא מת לשווא מפני שהוא נהרג כשהוא הלך להציל חיילים אחרים שנפגעו. אבל לפעמים אנחנו נתקלים בירי דו-צדדי. חיילים יורים על חיילים בטעות כי הם לא מזהים אותם נכון, כי הם חושבים שהם אויב. במלחמה הנוכחית, חרבות ברזל, יש יותר מ-20 חיילים שנהרגו מאש כוחותינו. הם מתו לשווא. הדוגמה הבולטת ביותר של מוות לשווא זה כשהמלחמה היא לא צודקת. כשהמלחמה היא מלחמת יש ברירה. כאשר המנהיגים של המדינה יכלו שלא להוציא את החיילים למלחמה, ובכל זאת הם הוציאו אותם למלחמה, ובכל זאת חלק מהם נהרגו. המוות הזה היה מוות מיותר, ולכן הם נהרגו לשווא. אנחנו צריכים לחשוש חשש עצום מן האפשרות הזאת של מלחמה שהיא מיותרת. כשאנחנו מסתכלים עכשיו, ברגעים האלה, על לפעול ברפיח, כדי לפגוע בכמה גדודי חמאס שנשארו שם, הרצון הזה הוא טבעי, אבל הוא מתנגש ברצון שלנו להחזיר את החטופים. המטרה העליונה של הלחימה היא החזרת החטופים, ולכן כל מה שלא משרת את החזרת החטופים הוא לא רצוי, לא ראוי, לא מוסרי, לא נכון, מיותר. חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח, כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא.

רגע לפני הצפירה שמסמנת את תחילתו של יום הזכרון, אולי הקשה ביותר שחווינו כמדינה, דיברנו עם פרופ' עפרית שפירא-ברמן מהאונ' העברית, על אחד משלבי האבל החשובים ביותר - הכעס - ואיך אפשר לרתום את הכעס לתיקון ולשינוי לטובה. טקסט הפרק המלא: בעשרת החודשים של בין ינואר 23 לאוקטובר 23 חווינו אובדנים קשים וצער עמוק. אי אפשר לדבר על אבל ועל התאבלות בלי לדבר על המודל של אליזבת קובלר-רוס, שבו היא מציינת חמישה שלבים לתהליך אבל והתאבלות בריא. השלב הראשון הוא הכחשה, אחר כך כעס, אחר כך משא ומתן, דיכאון ולבסוף השלמה. במחקר שהתפרסם לפני שנה, בודוויל טוען כי בזכות או אולי בגלל התרבות הפופולרית האמריקאית, המודל הזה התקבע כמודל מדעי, למרות שהוא אינו כזה וסביר שהוא לא תואם את תהליך ההתמודדות של רובנו עם אובדן. בינואר 23 הכריזה כידוע הממשלה על הפיכה משטרית. בשביעי באוקטובר נרצחו מעל כ-1,200 מאזרחי המדינה ונחטפו לעזה יותר מ-250. מדובר בשני אובדנים טראומטיים. מהנוראים ביותר שחווינו, מאז השואה ומאז הקמת מדינת ישראל. ג׳נוף-בולמן אחת החוקרות החשובות בתחום של טראומה, הגדירה את מהות הטראומה כניפוץ של תפיסות היסוד שלנו. לכולנו יש תפיסות יסוד, בדרך כלל בנוגע לצדק, ביטחון, מוסר וסדר קיומי, שהן בגדר מובן מאליו ואין צורך לחשוב עליהן, עד שאנחנו פוגשים טראומה. שם מתנפצות תפיסות היסוד שלנו וגם החיים שלנו. ביחס לשתי הטראומות, ההפיכה והטבח, אני טוענת כי מבין חמשת השלבים שמניתי קודם, שלושה לא רלוונטיים בכלל. אחד רלוונטי, השלב של דיכאון, אבל גם הוא צריך לעבור התמרה כדי שנוכל לפעול מתוכו ולא לשקוע פנימה. השלב היחידי שחשוב לענייננו הוא כעס. אי אפשר להכחיש את מה שקרה. אסור לנהל משא ומתן על ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ושויונית. ואין אפשרות להשלים עם מציאות שבה הממשלה נוטשת ומפקירה אותנו, האזרחים, ברוח, בנפש או בגוף. כעס הוא אם ככה הרגש היחידי, הרצוי, הנכון ואפילו ההכרחי בעת הזו. מכיוון שמרביתנו תופסים כעס כרגש לא נעים ולא חיובי, ואנחנו נוטים להקביל בינו ובין תוקפנות, צריך קודם כל להבחין בין שניהם. בייקר-מילר מציעה את ההבחנה הבאה. תוקפנות זאת השתקת האחר, כעס לעומת זאת מהווה ביטוי לתחושה שנעשה לנו עוול. משטרים פופוליסטים דכאניים מבקשים תמיד, קודם כל, לדכא את כעסם של אלו שמתנגדים להם. הם עושים את זה בהרבה צורות, קודם כל באמצעות תיוג של הכעס כשלילי, כאסור ואפילו כבוגדני. למרות זאת, מחקרים מעידים כי כעס עשוי להיות רגש חיובי שתורם לתחושת הכוח שלנו כאזרחים וכקבוצה. הוא יכול להניע אותנו לפעולה משמעותית. אני רוצה לעשות חיבור חיובי בין כעס לכוח. גם לכוח יש שתי הגדרות. הראשונה שבהם, של וובר, מ-1947, מגדירה כוח כיכולתו של פרט או של קבוצה להשיג את רצונם גם אם הדבר מנוגד לרצונו של האחר. בייקר-מילר, שוב, מציעה הגדרה חדשה לכוח, שמהותו היכולת לחולל שינוי, שהוא גם לטובת האחר. לסיכום, אני רוצה להגיד שהאובדן הוא עצום והכעס שלנו גדול. ושניהם צריכים להיות מתורגמים לפעולה נמרצת שמטרתה להבריא את החברה הישראלית ואת המדינה. איבדנו כל כך הרבה בשנה החולפת. אם לא נכעס ולא נפעל, אנחנו נאבד עוד ועוד. אנחנו נאבד את הדרך ואפילו את הסיבה להיותנו פה.

ביום העצמאות יערך כמדי שנה, טקס פרסי ישראל. השנה יזכו בפרס 12 גברים ורק 2 נשים. אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים, על הטקס שצריך להיקרא אולי "פרס גברי ישראל". טקסט הפרק המלא: אם במועד שידור דברים אלו עדיין לא שחררו את החטופות והחטופים, אז אין לכם מה לצפות בסרטון. המקום הזה אבוד. אם מהלך השחרור החל, אז במסגרת הדברים שצריך לשפר כאן בעתיד הקרוב, אסור לשכוח את פרס ישראל. זה אולי נראה עיסוק איזוטרי בימים אלו, אבל השנה הפרס מעורר סערה ציבורית יותר מתמיד. כשבניגוד למקובל, שר החינוך בחר לבחוש בתהליך. ברור לכולנו שפוליטיזציה של הפרס תסתום את הגולל על יוקרתו וערכו. פרס ישראל הוא מוסד חשוב וראוי. קבלת הפרס מייצרת מנוף להמשך והגברת העשייה, מקפצה לאנשים שעושים, תיבת תהודה לפועלם. יש קונצנזוס על מה הפרס צריך לשקף. יש קונצנזוס לגבי חשיבותו. אבל צריך להודות שהמנגנון היה פגום גם לפני שקיש בחר לשבש אותו. בכל שנה מחדש נבחרים בעיקר גברים אשכנזים. כבר ב-2010, כתב מבקר המדינה, נשים היוו 42% מהרכב ועדות הפרס, אבל רק 26% מהמועמדים שהציבור הגיש. לא מפתיע אם כן שזכו השנה בפרס 12 גברים ושתי נשים. כתזכורת, נשים מהוות 51% מהציבור, ערבים וערביות כ-20% חרדים וחרדיות כ-13% עדות המזרח כ-50%. גברים ישראלים ממוצע אירופאי, בוודאי אינם מהווים 75% מהאוכלוסייה, כפי שיכול היה להשתקף מתפלגות מקבלי הפרס לאורך השנים. על הנייר, התהליך הקיים תקין, ובכל זאת, עובדתית, התהליך הקיים מפלה. מכירים את החידה השואלת מה נולד קודם, הביצה או התרנגולת? במקרה שלנו, התשובה ברורה. קודם בנינו מערכות, המתעדפות גברים ישראלים ממוצע אירופאי. ואז, כחלק מהתיעדוף, אנחנו מוקירים אותם, על הצטיינותם. החינוך, התקציבים, גיבורי התרבות, מקבלי הפרסים, גורמים לכך שלהם הרבה יותר קל להתקדם ולבלוט. גם כשהן ממש טובות, רק לעתים רחוקות הן בולטות. רק לעתים רחוקות הציבור רואה אותן, אם הן לא קיבלו פרס. בתהליך התיעדוף הזה, ההפסד הוא רבות ורבים שתרומתם לחברה, עשויה להיות אדירה. מה אם היינו משנים קצת את המשימה? אם היינו מבקשים מהציבור להמליץ, ולצוותי השיפוט לבחור את הראויים והראויות ביותר, אבל תוך הקפדה על גיוון? עדיין היה צריך לבחור בכל שנה כ-14 מתוך 8 מיליון. אבל בכל קטגוריה הבחירה הייתה 50-50. בכל קטגוריה, חשוב שהוא או היא ייתנו ביטוי לגיוון נוסף. דתי, חילונית, להט״ב, בעלי מוגבליות, מקבלי הפרס ישקפו את מגוון העדות הישראליות, היהודיות והערביות. עצם משימת ההמלצה הציבורית על קהלים מודרים תחזק את תחושת השייכות. תגרום לציבור לחפש אנשים פחות סטריאוטיפיים. עצם הזכייה, זה לצד זו, תיצור סרגל השוואה ברור שיבליט את הערך שהיא מביאה. לשר החינוך, בן ציון דינור, שיזם את פרס ישראל, היה חשוב להדגיש את הקשר בין עצמאות מדינית לעצמאות רוחנית. בכדי שקשר כזה יתקיים, הפרס חייב לבטא שוויון, גיוון, הכלה ושייכות. בלי המרכיבים הללו, אין כאן דמוקרטיה ואין כאן עצמאות. אם זה לא יקרה, ההמלצה שלנו היא לשנות את השם. כך שישקף את המהות, פרס גברי ישראל. וזיכרו, מדינות שנכשלות ביחסן לנשים, כושלות.

קראתם את המכתב של כבוד השופט אורי שהם, הנציב היוצא לתלונות הציבור על שופטים, ליריב לוין? בגדול הוא אומר את מה שאמרו נדב ארגמן, כוכבי, מנדלבליט ועוד! ההפיכה המשטרית ממשיכה במלוא המרץ. מוזמנים ומוזמנות לשמוע את עו״ד דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ״ש, מסבירה על הועדה, על חשיבותה ועל המדיניות של לוין לייבש את המערכת ולהחליש אותה. טקסט הפרק המלא: כל שופט שהוא עצמאי מדי, או ליברלי מדי, או כזה שהפסיקה שלו בעבירות שחיתות ציבורית של אישי ציבור לא באה טוב לשלטון, עלול למצוא את עצמו נרדף וניצוד. נציבות תלונות הציבור על שופטים היא גוף שהוקם ב-2002, ותפקידו הוא לברר תלונות על שופטים במסגרת מילוי תפקידם. רצו להבטיח בקרה עניינית, רצינית ונוספת, גם על התנהלות שופטים, לכן קבעו בחוק שמי שיעמוד בראשה נדרש לכשירות של שופט בית משפט עליון. יוזמי ההפיכה המשטרית מעוניינים לשנות את דרך המינוי של הנציב. במקום הוועדה למינוי שופטים- הכנסת, במקום כשירות של שופט בית משפט עליון- ״אדם בעל שיעור קומה ציבורי.״ זו הגדרה מאוד אלסטית, עמומה, שמאפשרת לדרג הפוליטי למנות כל דחליל צייתן לתפקיד. שינוי כזה, אם יתממש חלילה, יאפשר לדרג פוליטי לסגור חשבונות עם מערכת המשפט. כל שופט שהוא עצמאי מדי, או ליברלי מדי, או כזה שהפסיקה שלו בעבירות שחיתות ציבורית של אישי ציבור לא באה טוב לשלטון, עלול למצוא את עצמו נרדף וניצוד. נשוא לתלונות מוזמנות ולהכרעות נגדו של נציב מטעם, שהוא כלי משחק פוליטי. כל המערכת תוכתם ותזדהם באופן הרסני. למה צריך בכלל לשנות את דרך הבחירה של הנציב? תכל׳ס? לא באמת צריך. אבל אדריכלי ההפיכה המשטרית זיהו כאן הזדמנות להמשיך בתוכנית שלהם, והיא להחליש את מערכת המשפט ולהכתים אותה. זה חלק מתוכנית העל שלהם. שבירה של כל המנגנונים שמונעים מהרשות המבצעת לרכז בידיה כוח בלתי מוגבל. מה שהם באמת רוצים זה שלטון כל יכול, השלטון שלהם. שלא יהיה מוטל עליו שום רסן, שהנמנים עליו יוכלו לעשות כל דבר מעל לחוק, מחוץ לחוק. הם מעוניינים במשטר של פריבילגיות ששמורות רק להם ולמקורבים הפוליטיים או הסקטוריאליים שלהם. לכן הם סימנו את המערכות החופשיות והעצמאיות, את מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, החברה האזרחית, המחאה, כאויב שיש לשבור ולפרק. איך עושים את זה? בהרבה דרכים. חלק מהן הן דה לגיטימציה בלתי פוסקת כדי לתקוע לנו בראש שאלו מערכות בעייתיות, מושחתות, מקולקלות, שמחייבות רפורמה. וכך מכשירים את דעת הקהל לקידום שינויים הרסניים שמערערים ומחלישים עוד יותר את המבנה הדמוקרטי שלנו, השברירי בלאו הכי. ועוד דבר, איך הם משחקים מלוכלך. אדם ראוי שעומד בשיעור הקומה ובכשירות של שופט בית משפט עליון, גם כזה שלא שימש בתפקיד שופט בימ"ש עליון, אפשר למנות גם על פי החוק הקיים, בלי לשנות אותו. אבל כנראה שהם יודעים שהמועמד שלהם רחוק מכל קנה מידה סביר ולא יחליק בגרון של שום ועדה הגונה. לכן, מאחר והם יודעים שהם יפסידו בהצבעה, הם פשוט הופכים את השולחן, שוברים את הכלים, מעקמים את הידיים לשחקנים האחרים בוועדה ולא מאפשרים למשחק להתקיים. או שיבחרו האנשים שלהם, או שההצבעות בכלל לא תתקיימנה. לכן פונים לשינוי החוק. ואלה האנשים שמנהלים אותנו. עד מתי? אם לא נתנגד, אם לא נמחה, אם לא נאבק נגד ההרס שהם מביאים לכל זירה שהם נוגעים בה, ככה תראה גם דמוקרטיית הפל-קל בישראל. תפאורה חלולה שמאחוריה כלום.

קמנו הבוקר להצהרת ביידן על הקפאת משלוח נשק לישראל בעקבות התקיפה שנתניהו מצהיר עליה ברפיח. הזמנו את ד"ר רונית לוין-שנור, ממקימות הפורום היום שאחרי המלחמה, לדבר על למה אסור לישראל להיכנס לעוד סבב לחימה ולמה ממשלת ישראל צריכה לחתור לברית אזורית עכשיו! טקסט הסרטון המלא: שילמנו מחיר איום בשביעי באוקטובר, ואנחנו ממשיכים לשלם מחיר כבד מאז. אסור שזה יהיה עוד סבב. בסרטון הקודם הבנו שממשלת ישראל יכולה לנצל את המצב הגיאו-פוליטי הייחודי שנוצר בעקבות שביעי באוקטובר כדי לחבור לציר המזרח תיכוני המתון וכך להבטיח את מעמדה של ישראל כמדינה לגיטימית בעולם ובמזרח התיכון. שזכות הקיום שלה אינה מוטלת בספק. המהלך הזה גם יבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל בכל מרחביה וגם יהווה ניצחון מוחץ על חמאס, לא רק צבאי, אלא גם רעיוני. קבורתו הסופית של הרעיון שניתן להכחיד את מדינת ישראל. אז מה ממשלת ישראל צריכה לעשות עכשיו? להצהיר בצורה ברורה שמדינת ישראל במלחמה עם חמאס ולא עם הפלסטינים. שהמלחמה תסתיים ברגע שהחטופים יוחזרו וחמאס יכנע. שישראל מעוניינת להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי מסגרת שלטון זמנית. הצהרה ברורה כזו של ממשלת ישראל תאפשר לה לחבור לקואליציה של מדינות מערביות ומזרח תיכוניות מתונות ותסייע באופן משמעותי בהשגת מטרות המלחמה, החזרת החטופים ומיטוט שלטון חמאס. מה יקרה אחרי ההצהרה? בטווח הזמן המיידי תמיכה בינלאומית בהשגת יעדי המלחמה של חיסול הזרוע הצבאית של חמאס ושחרור החטופים. כאשר חשיבות תמיכה זו עלתה עוד יותר בעקבות הדיון בהאג. התחלת פעולות של המסגרת השלטונית הזמנית, באזורים בהם צה״ל סיים לפעול. זה קריטי גם למימוש ההישגים הצבאיים של צה״ל וגם כדי להבהיר לעזתים - חמאס לא חוזר. כבר היום יש התנגדות עזתית לחמאס. כשהם ידעו שהוא לא חוזר, ההתנגדות תגדל. גם באזורים בהם חמאס עדיין שולט. עימותים ישירים עם כוחות חמאס, כפי שכבר קרה, הסגרת אנשי חמאס לידי צה״ל, החזרת חטופים או העברת מידע לגבי מיקומם. זה בעזה. ובצפון, מניעת הסלמה. בטווח הזמן הבינוני, ברצועת עזה, המסגרת השלטונית הזמנית, תפעל את לדה- רדיקליזציה של העזתים, כולל של מערכת החינוך, ותסייע לפלסטינים להקים גופי שלטון יציבים, שוחרי שלום ונקיים משחיתות. במקביל, תהליכים דומים במסגרת רפורמות ברשות הפלסטינית. בצפון, קיום החלטה 1701, והרחקת חיזבאללה מעבר לליטני. בטווח הארוך, החלשת איראן ושלוחותיה הג'יהאדיסטיות, הבטחת מקומה של ישראל, כחלק מהציר המתון במזרח התיכון, וחיזוקו, הקמת ממשל פלסטיני יציב, אחראי וחותר לשלום, ויישוב מדיני של הסכסוך. שילמנו מחיר איום בשביעי באוקטובר, ואנחנו ממשיכים לשלם מחיר כבד מאז. אסור שזה יהיה עוד סבב. חובה על ממשלת ישראל, לנצל את ההזדמנות הגיאו-פוליטית ההיסטורית, שנוצרה בעקבות חשיפת פרצופו הרצחני של חמאס, כדי להבטיח את קיומה הבטוח, והמשגשג של מדינת ישראל, במזרח התיכון, לדורות קדימה. ברית אזורית עכשיו.

רגע, איזה יום היום? גם אתם.ן מרגישים.ות מאז השבעה באוקטובר שתפיסת הזמן השתבשה? שקשה יותר לדמיין את העתיד? אז איך אנחנו מחזירים לעצמנו את השליטה וחוזרים לתכנן תכניות? רותי רודנר, בעלת סוכנות מחקר וייעוץ לניהול זמן, על כוח העל של העתיד והחשיבות לתכנן קדימה, דווקא בימים של חוסר ודאות. טקסט הסרטון המלא: שמתם לב כמה פעמים שאלנו את עצמנו מאז השבעה באוקטובר רגע, בעצם איזה יום היום? תפיסת הזמן שלנו השתבשה, אבל לא רק בגלל שנחרבה לנו השגרה. היה עוד שיבוש רציני בתפיסת הזמן שלנו. האירוע הנורא הזה חיבל לנו ביכולת לדמיין את העתיד, לתכנן את העתיד, לסמוך על העתיד. פרופסור דניאל מילוא טוען שהאדם נבדל מבעלי החיים, קודם כל בתפיסת העתיד שלו. כל החיות יודעות להשיג אוכל, להתרבות, להתחבא. במה אנחנו שונים? מילוא קורא לזה ׳המצאת העתיד׳. מה זה לגדל חיטה? שלא לדבר על לשתול פרדס? לגדל פרה? מתוך תפיסת העתיד אנחנו, בני האדם, מסוגלים לדמיין, לחלום, לתכנן, ואז לארגן משאבים למימוש התוכניות שלנו. ופה צריך לומר, העתיד והעבר לא מתקיימים במציאות. הם יצירים מנטליים. העבר הוא האופן שבו עיצבנו, שמרנו, קודדנו את הזיכרונות ואת ניסיון החיים המצטבר שלנו. העתיד זה האופן שבו הדמיון שלנו, הרצון שלנו, וכן, גם הפחד והחששות שלנו, מעצבים אותנו כדי לתכנן, כדי לחלום, כדי להשקיע, כדי לשים ז'יטונים על הימורים עתידיים שתהיה סבירות גבוהה להתרחשותם. והנה נקלענו לאי-וודאות קולקטיבית ואישית. אחרי אירוע כזה, קשה לנו לסמוך על העתיד, ורובנו חיים הרבה יותר מהרגיל, במימד של ההווה, שבו כמה מכוחות העל שלנו כבני האדם קצת מעורערים. ככל שלאנשים יש תפיסה חזקה יותר של העתיד, יש להם מימד גבוה יותר של שליטה עצמית, Self-regulation, שלמה היא מאוד חשובה? למוטיבציה, ובעיקר לעשיית הדברים שאנחנו לא נהנים מעשייתם, אבל מרוויחים מהם בהמשך. מוטיבציה נדרשת לנו כדי לעשות את מה שלא נעים לנו, שמשעמם לנו, שמרגיש גדול על מידותינו, שמרתיע. היא מבוססת על עיקרון פשוט מאוד להבנה, אבל קשה ליישום. האחריות שלי מההווה, על מישהי עתידית, ערטילאית, שעוד לא פגשתי, רותי מהעתיד. בנוסף לפגיעה במוטיבציה, משתבש לנו מאוד הקשב, עוד כלי מנטלי-קוגניטיבי, שדרוש במיוחד למשימות הבלתי מתגמלות במיידי. חוסר היציבות הביא אותנו להיצמד לחדשות, כדי להשיג לכאורה מעורבות ושליטה. אבל כשהחדשות כל כך רעות, האם אנחנו מקבלים בהכרח רווחה מלהיות כל הזמן מעודכנים? בדיוק להפך. בגלל חרדה אנחנו צופים בחדשות, ומה החדשות מחזקות? חרדה. אנחנו במעגל קסמים שהופך אותנו לעוד יותר מוחלשי תפקוד ומוטיבציה. איך מחזירים שליטה? נתחיל בעצה לא פופולרית. בואו נפחד פחות מלהיות בסטרס. בסטרס לטווח קצר יש גם כוחות. זאת מערכת קדומה של הישרדות, של חידוד קוגניטיבי, מהירות ביצוע, ריסון דחפים, והקצאת כוחות פיזיים ומנטליים מוגברים. חוקרי הקשב אומרים שקשה מאוד לשלוט במה מסיח את הדעת שלנו. אבל אפשר לקרוא לקשב בחזרה, באמצעות שאלות שקל לתרגל. מה הדבר שעזבנו כשדעתנו הוסחה? ומה בעצם ייצא לנו מזה? ואני רוצה להגיד פה משהו קטן על העניין הדי מושמץ של לדבר אל עצמנו. למילים שאנחנו משמיעים למוח שלנו יש חשיבות מאוד גדולה על שינויי התנהגות. כשאנחנו מדרבנים את עצמנו מילולית, או מברכים על הצלחה, אנחנו מעצימים את החוויה החיובית, מגבירים את החיזוק החיובי. וזה דבר שמשנה התנהגות באופן יציב וארוך טווח. יש המון שיח על טראומה, וכמובן שצריך לטפל בכל מי שעלול לסבול מפוסט טראומה. אבל באופן נורמטיבי לחוויות העבר יש גם ערך נצבר של למידה וניסיון. אז תסתכלו קדימה בתקווה, תחזקו את תפיסת העתיד, ותחשבו איזה שיעורים לחיים אתם לוקחים מהאירוע. אנחנו הולכים להזדקק לכל הניסיון הזה.

אחרי דיווחים אתמול על טרפוד עסקת חטופים נוספת בידי נתניהו וההחלטה על מבצע ברפיח, גייסנו את פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות, מטה משפחות החטופים, על הסכנות הבריאותיות - הגופניות והנפשיות - שמסכנות את חיי החטופים. פרופ' לוין מזכיר לנו שאין להם.ן זמן! חייבים עסקה עכשיו! טקסט הסרטון המלא: על סמך ראיות מהחטופים ששבו, אנו יודעים שחיי החטופים ובריאותם בסכנה. אחרי 207 ימים בגיהנום, כולם מקרים הומניטריים. חלקם כבר נרצחו. למרות הקושי ואי-הוודאות, חובתנו להעריך את הסיכונים הבריאותיים ולהערך לטיפול. במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, אנו אוספים מהימים הראשונים למלחמה מידע שיטתי על מצבם הבריאותי של החטופים לפני ואחרי החטיפה. המידע מסייע במאמצי השחרור וההצלה. לאחר מאבק, גם גופים מטעם המדינה החלו לעקוב אחר מצבם הבריאותי של החטופים ונערכו לקליטתם. הסיכונים הבריאותיים לחטופים הם רבים. חוסר טיפול הולם במחלות כרוניות, פציעות במהלך ולאחר החטיפה, מחלות מדבקות, התעללות פיזית, נפשית ומינית, תנאים סביבתיים קשים, כולל שהות במנהרות, היעדר אוויר נקי ומים ראויים, תזונה דלה ועוד. חטופות נמצאות בסיכונים ייחודיים, כולל סיכון לאלימות מינית הגורמת לטראומה פיזית ונפשית קשה ואפשרות של הריון. החטופים עוברים השפלה מכוונת ומבודדים מהעולם החיצון והם נמצאים בסיכון לאובדן צלם אנוש. בין החטופים, קשישים, נשים, ילד ותינוק. המשפחות ביקשו שנספר על הצרכים הבריאותיים. לפחות שליש מהחטופים סובלים ממחלות כרוניות המחייבות טיפול קבוע. לדוגמה, עומר ונקרט, בן 22, סובל מקוליטיס כיבית וזקוק נואשות לתרופות קית׳ סיגל, בן 64, נראה לו מזמן בסרטון מצמרר שפורסם על ידי החמאס. הוא סובל ממספר בעיות רפואיות שללא טיפול, כרוכות בסבל רב ואף מסכנות את חייו. מהחטופים נמנעים אביזרי עזר ללקויות ראייה, שמיעה וניידות, הפוגעים קשות בתפקודם, עד כדי אפתיות. חלק מהקשישים החטופים הם פגיעים הזקוקים לסיוע סיעודי. הייתי עם המשפחה בלילה שבו הגיעה אלמה אברהם במצב אנוש לסורוקה. לאחר טיפול יוצא מן הכלל, בטיפול נמרץ ובשיקום, זכינו לחגוג יחד איתה יום הולדת 85. כל יום שעובר, מקטין את הסיכוי שנזכה לניסים כאלה עבור החטופים שטרם שוחררו. ״מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך״ כפי שלמדנו מניטשה, מויקטור פרנקל ומשורדי השואה. ואכן, זכיתי לפגוש מספר שורדי חטיפה שהפגינו חוסן בלתי רגיל. אבל אנו דואגים מאוד לשפיותם ובריאותם הנפשית של החטופים. ביניהם כאלו המתמודדים עם מחלות נפש קודמות, ונמצאים תחת טרור פסיכולוגי מתמשך. במהלך החטיפה חוו החטופים אלימות נוראית, וחלקם שרדו עם פציעות קשות, מפצעי ירי ופיצוצים. ראינו לאחרונה בסרטון את ידו הקטועה של הירש גולדברג פולין. מחטופים ששוחררו למדנו על הטיפול הלקוי, שיוביל לנכות קבועה וסבל רב, ככל שימשך זמן רב יותר. מעדויות השורדים למדנו על תנאי השבי הקשים והירודים. היגיינה גרועה, היעדר גישה לשירותים ולמים זורמים, ובכלל למים נקיים, מובילים לשכיחות גבוהה של מחלות במערכת העיכול, שלשולים או התייבשות בתנאי השבי יכולים להיות מסכני חיים. לשהות הממושכת מתחת לאדמה, השלכות קשות על הבריאות הפיזית והנפשית. אין להם זמן. הדרך היחידה להצילם היא להשיב אותם הביתה, ולהתחיל לטפל בהם כאן.

האסון הנורא של השבעה באוקטובר יצר שיח השוואתי כמעט מתבקש בין השואה למעשי הזוועה שבוצעו בעוטף. אבל האם נכון לעשות את ההשוואות האלה? היום יום השואה, דיברנו עם תא"ל במיל', אמיר השכל, חוקר שואה ומדריך בפולין, כדי להבין לעומק את ההשוואות ומי מנסה היום להרגיל אותנו לתודעת סף השמדה. טקסט הפרק המלא: האם ניתן להשוות את אירועי השבעה באוקטובר לשואה? אור לבוקר השבעה באוקטובר פרצו מחבלי החמאס את הגדר המפרידה בין רצועת עזה ויישובי העוטף. באותו יום נרצחו 1,145 אזרחים ונחטפו 253 אנשים, בהם נשים, ילדים וקשישים, ישראלים ועובדים זרים. כאומה שעברה שואה במהלך מלחמת העולם השנייה, צרובה בדנ״א שלנו השואה ומיד עלו אסוציאציות למה שקרה בשואה. גם הפוליטיקאים שלנו מיהרו לעשות את ההשוואה עם השואה. היה זה נתניהו שאמר כי החמאס הם הנאצים החדשים. וגלעד ארדן, שגריר ישראל באו״ם, דאג להגיע לדיון באו״ם כשהוא עונד טלאי צהוב על חליפתו. אבל נשאלת השאלה, האם ההשוואה לשואה רלוונטית? כדי לענות על השאלה, ראוי להגדיר את מאפייני הנאציזם ומאפייני השואה. הנאציזם היה תופעה מיוחדת במינה שבמרכז האידיאולוגיה הגזענית שלו עמדה מטרה ברורה. השמדת העם היהודי על תרבותו וערכיו. ומכאן למאפייני השואה. טוטאליות. השמדה של כשישה מיליון יהודים. קהילות יהודיות ברחבי אירופה הושמדו כמעט לחלוטין. ההיקף הגלובלי. הגרמנים הקימו גטאות ברחבי אירופה וצפון אפריקה. בהם רעבו אנשים למוות. רצחו יהודים ביערות ובבורות ירי. ודאגו לאסוף יהודים מרחבי אירופה וצפון אפריקה למחנות ההשמדה בפולין. משך האירוע. השואה נמשכה על פני למעלה משש שנים. רצח היהודים היה בקדימות על כל שיקול אחר. גם כשהיה ברור שגרמניה עומדת בפני תבוסה. הגרמנים המשיכו ברצח היהודים שנותרו. היה זה ניסיון הכחדה של תרבות שלמה. כפי שבא לידי ביטוי בשריפת ספרים, בתי כנסת והריסת בתי קברות. השואה ייחודית לא רק בהקשר של העם היהודי. אלא גם בהקשר של ההיסטוריה האנושית כולה. מעולם לא היה רצח עם בהיקף כזה, שנמשך זמן רב כל כך, והיה מעוגן באידיאולוגיה ולא במאבק על טריטוריה או שליטה על עם אחר. אם נגדיר שואה, אירוע טרגי ככל שיהיה, אבל שלא מסכן את עתיד העם והמדינה, אזי המילה שואה מאבדת את משמעותה ואת הייחודיות שלה. יש להניח שאם היה ביכולתו של חמאס, הארגון השטני היה שמח להביא כליה על עם ישראל ועל מדינת ישראל. אבל, בהתייחסותנו לאפשרות כזאת, עלינו לזכור שלא מספיקה הכוונה. הרי בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בזכות עוצמתו הבלתי מעורערת של צה״ל, ובזכות הזיכרון הבינלאומי הקולקטיבי, ובזכות מחויבותם של מנהיגי העולם לעם היושב בישראל, ולהמשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו לא באותו מצב שאפשר למפעל הנאצי באירופה להקים מכונת השמדה שטנית ויעילה. עלינו לעמוד על המשמר לעולמי עד, כדי להבטיח שלעולם לא עוד. אך עלינו גם לחיות בתודעה שמכירה בעוצמתנו, בניגוד למאמציו של נתניהו להטמיע בנו תודעת סף הכחדה מתמדת.

כולנו ראינו את המהומות באוניברסיטת קולומביה בשבוע שעבר ותמיכת סטודנטים אמריקאים בארגון הטרור חמאס. אבל התמיכה הנמוכה בישראל בעשורים האחרונים היא לא רק בקרב צעירים אמריקאים אלא בקרב קבוצה חשובה ביותר - צעירים יהודים אמריקאים. קרן זהבי, מומחית לפילנתרופיה ופיתוח משאבים, מסבירה למה בימי הטיקטוק ותנועת ה-Woke, ישראל צריכה לעשות הרבה יותר כדי לגשר על הפער עם יהדות ארה"ב. טקסט הפרק המלא: רמת התמיכה בישראל כיום היא מהנמוכות ביותר בעשורים האחרונים. בעיקר בקרב אחת מהקבוצות החשובות ביותר, צעירים יהודים אמריקאים. בעוד רמת התמיכה נמצאת במגמת ירידה כבר שנים, מאז השביעי באוקטובר ישראל הפכה ממכנה משותף המאחד קהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית לנושא מפלג בין דורות ומשפחות. ישראל הפכה לקו שבר בין דורי. סקר גלאופ ממרץ 24 מראה כי רמת התמיכה בישראל בקרב יהדות ארצות הברית ירדה ל-58% והיא מהנמוכות ביותר בשני עשורים. סקר PEW שבוחן עמדות בקרב יהדות ארצות הברית מדצמבר 23, חודשיים אחרי השביעי, הראה כי 50% מאלו התומכים במפלגה הדמוקרטית סבורים שישראל אחראית למלחמה. כל הסקרים מראים שהירידה החדה ביותר בתמיכה בישראל הינה בקרב בני 18 עד 34 יחסי ישראל לארצות הברית זה אחד הצירים המרכזיים עבור קיומנו כמדינה ועבור מעמדנו בזירה הבינלאומית. ואחד מעמודי התווך של יחסים אלו הם יחסי ישראל יהדות התפוצות. לכן, חשוב שנבין את השבר ונתחיל לעסוק בפתרונות. ב-20 שנה האחרונות בעבודה ובמעורבות שלי בפילנטרופיה, אני עדה לשינויים האלו ולהתרחקות של יהודים צעירים מישראל. עם הזמן שמתי לב למה שאני מגדירה כ״מובלעות״ שזה בעצם קהלים גדלים של צעירים יהודים אמריקאים, שישראל הפכה עבורם לקו אדום, אידיאולוגית ופוליטית. השביעי באוקטובר הפך את אותו קו אדום לסדין אדום. ומובלעות אלו הראו את ההתנגדות שלהן לישראל ברחובות, בטיק טוק, באוניברסיטאות ואפילו בטקס האוסקר. אסור לנו לחשוב שמדובר בקובץ סהרורי הסקרים והלך הרוח מראים בבירור מדובר באנשי תרבות, משפיענים, סטודנטים, באוניברסיטאות הכי בולטות, פעילי זכויות אדם, אומנים, ראשי איגודי עובדים ועוד ועוד ועוד. והם גם אלו שירשו הון עתק, והם גם אלו שישפיעו על דפוסי הצבעה ונתינה בכל מה שקשור לישראל. שנים מכרנו לצעירים ולצעירות את תגלית נועה תשבי ועם ישראל חי. רק שמה שהיה רלוונטי להורים ולסבם של אותם צעירים, השואה והקמת מדינת ישראל כפתרון לעם היהודי, לא עובד. לא בימי הטיק טוק, לא בתנועת הווק, ובטח לא בשיח הזהויות המבלבל של היום. אנחנו צריכים להבין, יהודים צעירים בארצות הברית עוברים תהליכים הפוכים לאלו שבישראל. בישראל צעירים זזו ימינה בדעות הפוליטיות. בארצות הברית שבע מתוך עשרה יהודים מצביעים למפלגה הדמוקרטית. ישראל מחזקת בריתות עם הימין בארץ ומחוץ עלה, בעוד ארצות הברית עומדת בראש הציר המערבי המתון. בישראל קוראים לשמאלנים בוגדים, מה שמרחיק צעירים יהודים ליברליים שגם ככה הזיקה שלהם לישראל נמוכה. יותר מזה, הרבה מהם חווים סוג של ״התעוררות מוסרית״ בהתנגדות שלהם לישראל מאז השביעי. אז מה כן אפשר לעשות? דבר ראשון, להכיר בבעיה. כי השבר רק הולך ומעמיק. דבר שני, למפות ולהבין את העמדות והמניעים של אותם צעירים. דבר שלישי, ליזום ולקדם שת״פים של ישראלים ואמריקאים מאותם תחומים שיעבדו יחד במטרה לשנות תפיסות לגבי ישראל. דבר רביעי והאחרון, זה לעודד קול ליברלי פרו-דמוקרטי ציוני כנכס לאומי שלא מטייח אלא פועל במורכבות הקיומית שלנו כישראלים ושהמסרים שלו יהדהדו בקרב צעירים אלו. כדי להתחיל את השינוי

התרגלנו בשנים האחרונות שסמוטריץ', בן גביר, גולדקנופף, סטרוק ורוטמן ניכסו לעצמם את היהדות. ואז הגיעה המחאה והביאה להתעוררות גם בבדיקת האופן שבו מלמדים יהדות במערכת החינוך. פרופ' ישי רוזן, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באונ' ת"א, מזכיר לנו שאין לאף אחד מונופול על היהדות ושאפשר ללמוד וללמד יהדות גם אחרת. סרטון חובה אם אתם הורים, מורים או סתם אזרחים שרוצים שיהיה פה יותר טוב.