רגע לפני הצפירה שמסמנת את תחילתו של יום הזכרון, אולי הקשה ביותר שחווינו כמדינה, דיברנו עם פרופ' עפרית שפירא-ברמן מהאונ' העברית, על אחד משלבי האבל החשובים ביותר - הכעס - ואיך אפשר לרתום את הכעס לתיקון ולשינוי לטובה. טקסט הפרק המלא:בעשרת החודשים של בין ינואר 23 לאוקטובר 23 חווינו אובדנים קשים וצער עמוק. אי אפשר לדבר על אבל ועל התאבלות בלי לדבר על המודל של אליזבת קובלר-רוס, שבו היא מציינת חמישה שלבים לתהליך אבל והתאבלות בריא. השלב הראשון הוא הכחשה, אחר כך כעס, אחר כך משא ומתן, דיכאון ולבסוף השלמה. במחקר שהתפרסם לפני שנה, בודוויל טוען כי בזכות או אולי בגלל התרבות הפופולרית האמריקאית, המודל הזה התקבע כמודל מדעי, למרות שהוא אינו כזה וסביר שהוא לא תואם את תהליך ההתמודדות של רובנו עם אובדן. בינואר 23 הכריזה כידוע הממשלה על הפיכה משטרית. בשביעי באוקטובר נרצחו מעל כ-1,200 מאזרחי המדינה ונחטפו לעזה יותר מ-250. מדובר בשני אובדנים טראומטיים. מהנוראים ביותר שחווינו, מאז השואה ומאז הקמת מדינת ישראל. ג׳נוף-בולמן אחת החוקרות החשובות בתחום של טראומה, הגדירה את מהות הטראומה כניפוץ של תפיסות היסוד שלנו. לכולנו יש תפיסות יסוד, בדרך כלל בנוגע לצדק, ביטחון, מוסר וסדר קיומי, שהן בגדר מובן מאליו ואין צורך לחשוב עליהן, עד שאנחנו פוגשים טראומה. שם מתנפצות תפיסות היסוד שלנו וגם החיים שלנו. ביחס לשתי הטראומות, ההפיכה והטבח, אני טוענת כי מבין חמשת השלבים שמניתי קודם, שלושה לא רלוונטיים בכלל. אחד רלוונטי, השלב של דיכאון, אבל גם הוא צריך לעבור התמרה כדי שנוכל לפעול מתוכו ולא לשקוע פנימה. השלב היחידי שחשוב לענייננו הוא כעס. אי אפשר להכחיש את מה שקרה. אסור לנהל משא ומתן על ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ושויונית. ואין אפשרות להשלים עם מציאות שבה הממשלה נוטשת ומפקירה אותנו, האזרחים, ברוח, בנפש או בגוף. כעס הוא אם ככה הרגש היחידי, הרצוי, הנכון ואפילו ההכרחי בעת הזו. מכיוון שמרביתנו תופסים כעס כרגש לא נעים ולא חיובי, ואנחנו נוטים להקביל בינו ובין תוקפנות, צריך קודם כל להבחין בין שניהם. בייקר-מילר מציעה את ההבחנה הבאה. תוקפנות זאת השתקת האחר, כעס לעומת זאת מהווה ביטוי לתחושה שנעשה לנו עוול. משטרים פופוליסטים דכאניים מבקשים תמיד, קודם כל, לדכא את כעסם של אלו שמתנגדים להם. הם עושים את זה בהרבה צורות, קודם כל באמצעות תיוג של הכעס כשלילי, כאסור ואפילו כבוגדני. למרות זאת, מחקרים מעידים כי כעס עשוי להיות רגש חיובי שתורם לתחושת הכוח שלנו כאזרחים וכקבוצה. הוא יכול להניע אותנו לפעולה משמעותית. אני רוצה לעשות חיבור חיובי בין כעס לכוח. גם לכוח יש שתי הגדרות. הראשונה שבהם, של וובר, מ-1947, מגדירה כוח כיכולתו של פרט או של קבוצה להשיג את רצונם גם אם הדבר מנוגד לרצונו של האחר. בייקר-מילר, שוב, מציעה הגדרה חדשה לכוח, שמהותו היכולת לחולל שינוי, שהוא גם לטובת האחר. לסיכום, אני רוצה להגיד שהאובדן הוא עצום והכעס שלנו גדול. ושניהם צריכים להיות מתורגמים לפעולה נמרצת שמטרתה להבריא את החברה הישראלית ואת המדינה. איבדנו כל כך הרבה בשנה החולפת. אם לא נכעס ולא נפעל, אנחנו נאבד עוד ועוד. אנחנו נאבד את הדרך ואפילו את הסיבה להיותנו פה.