חצי שנה לאסון השבעה באוקטובר, וההפיכה המשפטית, בחסות נתניהו-רוטמן-לוין לא רק שלא נעצרה אלא מתגברת בשיא הכוח. עו"ד דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ"ש בסיכום חצי שנתי כואב ועוכר שלווה.ההפיכה המשטרית לא הלכה לשום מקום. היא כאן והיא נמשכת בכל הכוח. מה שהשתנה הוא שלנו אין כבר כוח. באופן טבעי, תשומת הלב שלנו מרוכזת בכאבים השורפים, בנרצחים שלנו, בחטופים שנמקים במנהרות התת-קרקעיות, בחיילים שנהרגים לנו, במלחמה שקיצה הולך ומתרחק ומחירה מאמירים. צפון שהתרוקן ודרום שנחרב, במלחמת קיום של כל אלו שהפכו עקורים בארצם, על הבית, על מחר בבוקר, על החיים שנשברו וצריך להדביק מחדש, על דאגות הקיום, הפרנסה, הילדים. ובינתיים, המצב הכללי רק מדרדר והולך. וכשאנחנו מוחלשים וכואבים, במקום לרפא, לאחות ולתקן כל מה שנחרב ונשרף במשמרת שלה, ממשלת ההפיכה המשטרית ממשיכה בשלה. היא פועלת לשינוי הדנ״א היסודי של המדינה, שהיא יהודית ודמוקרטית, מדלדלת את השלד הדמוקרטי ומורידה את ישראל מהפסים אל עבר שוליים סהרוריים, משיחיים ומגזריים. לאחר הטבח המחריד של השבעה באוקטובר, בעודנו הלומים מכאב, ניתן היה לצפות שהממשלה תיקח אחריות, תתנצל בפני אזרחיה על כישלונה הגורף הנורא, תחזיר את המנדט לעם ותאפשר לו לבחור מחדש מנהיגות ראויה לשמה. ניתן היה גם לקוות שהממשלה תעצור, תבלום, תכייל מחדש את סדרי העדיפויות שלה, ותפנה לעבודת התיקון האינסופית של כל ההרס שארע במשמרת שלה. איפה? הציפייה התנפצה בפנינו. לא זו בלבד שהם לא מרכינים ראש, הם עוד מגבירים את הקצב, יורים לכל הכיוונים. כמעט חצי שנה החטופים נמקים מתחת לאדמה ושחרורם לא נראה לעין. עוד ועוד חיילים נהרגים במלחמת התשה מתארכת, והממשלה ושליחיה עסוקים בתקיפת הרמטכ״ל וראש השירות. מינויים דחופים והכרחיים הנדרשים ללחימה הם מסכלים, ולעומת זאת דוהרים בלי להתבלבל בקידום מינויים פוליטיים מיותרים. כסף להוספת 500 תקנים חדשים של רבני שכונות, מועצות וערים כעת בזמן המלחמה יש, אבל לספריות הציבוריות שאת תקציבן מקצצים, אין. אלה סדרי העדיפות הערכיים שלהם. ישראל מדרדרת בכל הדירוגים, בכלכלה, במדד הדמוקרטיה, ביחסי החוץ. ומה דחוף לשלטון? למנוע פרס ישראל מיזם מצטיין ומוביל שלא בא טוב לשלטון, לקצץ בתקציבי מוסדות מחקר ומדע כמו מכון וולקני, להנדס הטבות לערוץ 14 ולהתעמר בכלי תקשורת אחרים. המפונים והעקורים, דרום וצפון מוזנחים. הצפון מתחמם עד כדי נקודת רתיחה, והשלטון? רוקד כל הדרך אל עוד מלחמה. שרים שמשליכים גפרורים בתקווה שמשהו יידלק, הר הבית, יהודה ושומרון, ערביי ישראל, ובחסות דלקת הענק שתפרוץ, ניתן יהיה להמשיך בביזה הסקטוריאלית, לבסס שליטה של שווים ושווים יותר, ולסלק מעל הפרק כל אפשרות לחילופי שלטון. ההפיכה המשטרית מעמיקה. ריכוז כוח בלתי מוגבל בידי הרשות המבצעת, צמצום של מרחבי החופש האזרחי, ומדינה אהובה שמתכערת במהירות אל מול עינינו הכלות. במה נבחר? בעתידות שהשלטון משרטט לנו? תאוקרטיה סמכותנית מצורעת ונחשלת, או בתמונת עתיד של דמוקרטיה ליברלית פתוחה ומתקדמת.