החזרה של חטופים והחטופות ששבו בינתיים מהשבי מורכבת מאוד- הם מתמודדים עם שכול ואובדן, עם פציעות ומחלות בעקבות תנאי השבי וחלקם עם בני משפחה שעדיין חטופים בעזה. מצד שני הם הפכו למפורסמים בעל כורחם ומתמודדים עם חשיפה רבה ומציפה.פרופ' עפרית שפירא ברמן על התובנות בעקבות טיפול בחטופים ובניצולים של אסון השבעה באוקטובר. הנפש צריכה הרבה פעמים להקפיא את חוויית האובדן, להשאיר אותו בלתי אפשרי, בלתי ניתן לעיכול, לא ניתן להבנה, ובכלל לא לשוב לשום שגרה שהיא. ביולי 23 הקמנו במסגרת המחאה את המערך של "בצרה קראת ואחלצך" שיתוף פעולה של בוגרי 669, רופאים, אנשי בריאות הנפש ועוד כמה ארגונים של המחאה. לקחנו על עצמנו לטפל וללוות רפואית ונפשית את פצועי המחאה, מההפגנות ברחובות, דרך חדרי המיון בכל הארץ, ואחר כך בתהליך השיקום שאחרי הפציעה. ב 7 באוקטובר מתוך הממ"דים, הקמנו מערך חדש, First Line Med, והתגייסנו לטפל רפואית ונפשית בניצולי האסון. למחרת בשמיני, גייסנו את שלושת המכונים הפסיכואנליטיים שקיימים בארץ, לצורך טיפול ארוך טווח בניצולי הטבח בעוטף. תוך שעה מהרגע שפרסמנו את המודעה, נענו כ-450 פסיכואנליטיקאים לטפל בחינם, בכל מי ששהה בעוטף ב 7 באוקטובר אחת השאלות המקצועיות שעלו בימים הראשונים הייתה, האם מדובר בטראומה שונה מזו שאנחנו מכירים, והאם יש לנו את הכלים המקצועיים לטפל באירועים כל כך קשים. לתפיסתנו, צריך להפסיק לבקש מהם לעכל את מה שקרה, או לחזור לשגרה. לעכל פירושו להפוך את אובדן הזה לאפשרי והנפש צריכה הרבה פעמים להקפיא את חוויית האובדן, להשאיר אותו בלתי אפשרי, בלתי ניתן לעיכול, לא ניתן להבנה, ובכלל לא לשוב לשום שגרה שהיא. לגבי החטופים, החזרה שלהם הביתה מורכבת מאוד מרבית השבים חזרו למציאות של אובדן ושכול חלק מהם איבדו בני משפחה אהובים בטבח וגילו את זה רק כשהם חזרו, חלקם הותירו בעזה, בני משפחה או חברים קרובים, חלק מהם חזרו פצועים או חולים, ובכל מקרה הם כמעט כולם חזרו מאוד מאוד מפורסמים. בקבלת הפנים שחיכתה להם בארץ הייתה רועשת ובעיקר מאוד מציפה. מצלמות של התקשורת נדחפו לרגעי המפגש הכי אינטימיים. אנשי מקצוע מכל סוג אפשרי ביקשו לעטוף אותם עם המון המון כוונות טובות, לצד זה שגם הדליפו מידע לגביהם לרשתות. מעל כמעט כל החטופות, רחפה שאלה מאוד מאוד פרטית, האם היא עברה או לא עברה פגיעה מינית. יש כמה דברים בולטים שאנחנו למדנו מתוך הטיפול שלנו בחטופים ששבו הדבר הראשון זה שישנה חוויה שהכל נמצא ב״הולד״ עד שהחטופים ישובו הביתה, שכל זמן שהם בעזה אי אפשר להתקדם עם התהליך. הדבר השני זה שבדומה לאנשים שעברו התעללות בילדות, גם החטופים צריכים להתמודד, עם מערכת יחסים מאוד מורכבת בינם ובין השובה שלהם. מדובר באדם שגם פגע בהם וגם שמר עליהם, וזה יוצר תרכובת מאוד לא פשוטה. הדבר הבא הוא שלמרות שהחטופים זוכרים את מה שהם עברו, ומספרים את הסיפור שלהם ובראיונות ובהצהרות מה שטראומתי חבוי תמיד במה שאי אפשר לתאר במילים, והרבה פעמים זה מוסתר אפילו מפני עצמם. חלקים מסוימים ממי שהם היו ב-6 לאוקטובר לא קיימים יותר. חלקים אחרים שלהם נותר קפואים ב-7 לאוקטובר ברגעים של אימת המוות. חלקים אחרים שלהם אוחזים בחיים בכל הכוח. בהרבה מובנים הם אסירי תודה תרתי משמע, ואנחנו צריכים לשחרר אותם מהכבלים ששמנו עליהם. מה שמאוד חשוב לי להגיד זה שב-7 לאוקטובר השתנו החיים שלהם מקצה לקצה, ומה שהם צריכים מאיתנו זה הרבה הרבה זמן והרבה עדינות, כדי שהם יוכלו לחזור ולהכיר את מי שהם נהיו.